<h1>פירוש רבינו חננאל ב"ר שמואל — קידושין</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ב ע"ב] מתניתין. המקדש בחלקו בין מקדשי קדשים. פירוש שקידש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים. בין מקדשי קדשים, כגון בשר חטאת ואשם. בין מקדשים קלים, כגון חזה ושוק שלוקחין הכהנים. אינה מקודשת. אמרינן בגמרא, נימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי, דתניא ר' יוסי הגלילי אומר ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו, פירוש לרבות קדשים קלים, להתחייב עליהם קרבן שבועה אם הפקידן אצלו וכחש בהן, אע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, והנשבע עליהן והודה אינו מביא קרבן אשם, אבל קדשים קלים איתרבו מבה' דכחש בעמיתו קרינא ביה מפני שהן ממונו. והואיל והם ממונו אם קידש בהם אשה תהיה מקודשת. ואם כן משנה זו דקאמרינן אינה מקודשת, דלא כר' יוסי. ומהדר תלמודא ואמר, משנה זו אפילו תימא ר' יוסי היא, וכי קאמר ר' יוסי שהקדשים ממונו, כשהם חיים אבל לאחר שחיטה אינם ממון הכהן. ושיילינן מאי טעמא. ומהדרינן כהנים [כי] קא זכו משולחן גבוה קא זכו, פירוש בהקרבת אימורים על גבי המזבח וזריקת הדם ניתר הבשר. דיקא נמי דקתני במתניתין בחלקו, ש"מ דבשחוטין קא מיירי מתניתין. ואמרינן נמי טעמא אחריתי, מדכתיב זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש, דומיא דאש, מה אש אוכלת אימורים אף לך אין לך בו אלא אכילה בלבד. וכן נמי המקדש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת. אמרינן בגמרא מנא הני מילי. ומהדרינן א"ר אחא וגו' וכל מעשר הארץ לד' הוא, קודש לד' ולא לקדש בו אשה. ומקשינן והרי תרומה דכתיב בה כן תרימו גם אתם את תרומת ד' ותנן המקדש בתרומה ומעשרות מקודשת. ומהדרינן היינו טעמא דמקודשת משום דלא כתיב לד' ללמד שתהא לשם, אלא כתיב בה תרומת ד'. ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' תרומה ותנן המקדש בתרומה מקודשת שמשמע בכל תרומות ואפילו חלה. ומפרקינן היינו טעמא דמקדש בה משום דלא כתיב בה קודש. ומקשינן והרי שביעית דכתיב בה קודש תהיה לכם ותנן המקדש בפירות שביעית מקודשת. ומהדרינן דלא כתיב בה לד'. והרי תרומה גדולה דכתיב בה קודש ישראל לד' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומות וגו'. ומהדרינן אלא היינו טעמא דהמקדש במעשר שני אינה מקודשת משום דכתיב הוא בהויתו יהא. ולפיכך אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ותרומה וחלה לא כתיב בו הוא, ולפיכך המקדש בהם מקודשת, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במזיד קדש. פירוש אם בעת שקידש בו היה יודע שהוא מעשר שני הרי חללו דמעשר שני מתחלל, והואיל והוא מתחלל הרי היא מקודשת. ור' מאיר סבר אין דרך חילול בכך, ובהקדש מזיד קדש ובשוגג לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש. פירוש בהקדש בדק הבית. ואמרינן בגמרא רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. והלכתא כר' יהודה בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה.
[קידושין נ"ח ע"א] גמרא. מנא לן. פירוש מנא לן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואין תופסין את דמיהן. ומהדרינן מדגלי רחמנא בע"ז ואמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו. פירוש כל דמים שאתה לוקח בה דינו כדינה. ש"מ דבע"ז דגלי בה ואמר והיית חרם כמוהו הוא שאנו אומרים תפסת דמיה, מכלל ששאר איסורין שבתורה דלא גלי בהו רחמנא הכי, לא אמרינן הרי הוא כמוהו, אלא דמיה מותרין. ומקשי תלמודא ואמר, אמאי אמרינן שהם מותרין לילפיה שאר איסורין מע"ז ואמרינן מה מצינו בע"ז שהיא אסורה בהנאה ותופסת את דמיה כמו כן נמי שאר איסורין שהן אסורין בהנאה תופסין את דמיהן. ומפרקינן ואמרינן היינו טעמא דלא ילפינן מע"ז לשאר איסורין משום דהוו שני כתובין הבאין כאחד. פירוש בא בכל אחד מהן הדין הכתוב בחבירו. והואיל ומצאנו במקום אחר, דהיינו שביעית, שתופסת את דמיה, והואיל וחזר ואמר דין זה במקום אחר, למדנו מזה דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. [דאי ילפינן שאר איסורין] הוה ליה למכתב חד או גבי ע"ז או גבי שביעית. והוה ילפינן מינה לשאר איסורין. הואיל ולא כתב חד אלא תרי השמיענו בכתיבת שניהם שאין למידים דבר זה לשאר איסורין אחרים. ע"ז הא דאמרן. פירוש ע"ז תופסת את דמיה ילפינן לה מדאמרן והיית חרם אלא שביעית מנא לן דגלי בה רחמנא שהיא תופסת את דמיה. ומהדרינן דתניא כי יובל היא קודש תהיה לכם. דימה אותה לקודש. ומה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. והאי דקאמרינן דשביעית תופסת את דמיה, לאו למימרא דאין מקדשין בהן את האשה. אלא להיות דמי פירות שביעית כמו פירות שביעית. הלא אנו יודעין שפירות שביעית עצמן מקדשין בהם את האשה. וכן נמי האי דקאמר דשני כתובין אין מלמדין, כלומר אין מלמדין לאחרים שיהו תופסין את דמיהן, ויהיה דין הדמים כדין אותן הפירות. שאילו היו מלמדין היינו אומרים שכל דבר תופס את דמיו, היה אסור לקדש אשה בדמי ערלה או כלאי הכרם כמו שאסור לקדש בערלה או בכלאי הכרם, אע"פ שמותר לקדש בדמי פירות שביעית משום שהדמים הן כהעיקר.
<h2>דף י:</h2>
[קידושין נ"ו ע"ב] מתניתין. המקדש בערלה. פירוש שהיא אסורה בהנאה, דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכתיב וערלתם ערלתו את פריו, חד לאיסור הנאה דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים, לרבות את כולם, כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה שמותר לאכול [כ"ב ע"ב]. וכלאי הכרם נמי אסור בהנאה, דכתיב לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש, ופירושו פן תוקד אותו באש, כלומר שיאסר בהנאה. ולפי פשוטו נמי הוא אסור בהנאה, דומיא דהקדש הקדוש קדושת הגוף. וכן נמי שור הנסקל אסור בהנאה אע"פ שלא סקלוהו עדיין אלא נגמר דינו לסקילה, דכתיב סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואמרינן מדקאמר סקול יסקל איני יודע שבשרו נבלה והוא אסור, אלא הא קמ"ל שאם שחטו אחר שנגמר דינו לסקילה אע"פ שלא נסקל אסור בהנאה. וכן נמי עגלה ערופה, דכתיב בה כפרה כשאר קדשים שנאמר כפר לעמך ישראל. וכמו שהקדשים אסורים בהנאה, כמו כן נמי עגלה ערופה וכן נמי צפרי מצורע אסורים בהנאה, דילפינן להו מאשם מצורע הנעשה בפנים ומכשיר המצורע ומכפר עליו. וכמו אשם מצורע שהוא מכשיר ומכפר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר. פירוש עשה אשם מצורע כשאר אשמות. אף צפרי מצורע הנעשין בחוץ עשה בהם מכשיר כמכפר ואסורין בהנאה. וכן נמי שער נזיר אסור בהנאה, דכתיב ביה קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו והוא חסר וא"ו, ומשמע גידולי קדוש כקדוש. ופטר חמור, פירוש לאחר עריפתו. ויליף מעגלה ערופה. ובבשר בחלב דתנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול. וחולין שנשחטו בעזרה. משום דאמרה תורה שחוט שלי בשלי, דהיינו קדשים בעזרה, דכתיב ושחטו לפני ד', ושלך בשלך דהיינו חולין בחוץ דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בסופיה דקרא בשעריך, מה שלי בשלך אסור בהנאה אף שלך בשלי אסור. אבל אם מכר אחד מכל אלו וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, דאין תופסין את דמיהן להיות דמיהן כמותן להיות אסורין בהנאה.
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין ל"ז ע"א] גמרא. מאי תלויה ומאי אינה תלויה וגו'. פירוש האי דקאמרה מתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ מהו פירוש תלויה. אילימא תלויה בארץ היא המצוה הכתוב בה כי תבואו אל הארץ כי יביאך ה'. ושאינה תלויה בארץ. מצוה שאין כתוב בה כי תבואו כי יביאך, והלא מצות תפילין ומצות פדיון פטר חמור דכתיב בהו והיה כי יביאך, ואעפ"כ נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, דהא אשכחן כמה דוכתי ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין ופטר חמור דהא בפטר חמור תלא רחמנא. ומהדר רב יהודה ואמר, הכי קאמר תנא דמתניתין כל מצוה וגו', כדפרשינן במתניתין. ופריש רב יהודה לסיפא דמתניתין קודם רישה.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין כ"ב ע"ב] עבד כנעני נקנה בכסף וגו'. דכתיב והתנחלתם אותם וגו', והוקשו עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נמי נקנה בכסף בשטר ובחזקה. ובגמרא מפרש להאי חזקה ואמר, כגון התיר לו מנעלו וגו' או תקפו והביאו אצלו או הגביה העבד את רבו, וכל שכן אם הגביהו הרב לעבד. וקונה את עצמו וגו'. פירוש דר"מ סבר בכסף על ידי אחרים ואפילו שלא מדעת העבד, כגון שנתנו אחרים לרבו מנה על מנת שיוציאו לחירות, משקבל הרב הכסף קנה העבד עצמו אע"פ שלא ידע העבד. ואע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר דחוב הוא לעבד ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו, שאני הכא דקבלת רבו גרמה לו שיחרור, ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב, והרב קבל לצורך עצמו ומקנהו מאליו. אבל לא על ידי עצמו. פירוש דאין קנין לעבד בלא רבו, כגון דקני ליה חד מנה ואמר לי' על מנת שתצא בו לחירות. סבר ר' מאיר כשנותן אדם כסף לעבד ואמר ליה קנה זה על מנת שתצא בו לחירות קני עבד וקני רביה אותו כסף ולא יצא לחירות. ואע"ג דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות. דאמרינן האי דאמר ליה על מנת ולא כלום היא. אבל קונה עצמו בשטר על ידי עצמו, דכותב לו רבו הרי אתה בן חורין וכו' ונותנו לו. אבל שיתנהו רבו לאחרים שיקבלוהו לו לא, דחוב הוא לו שיצא לחירות, ואין חבין לו אלא מדעתו. הכי נתברר בגמרא [כ"ג ע"א] טעמיה דר' מאיר. וחכמים אומרים וגו'. נתברר בגמרא [שם] דהאי חכמים האמורים במשנה ר' שמעון היא, ונשנה בלשון חכמים. ונתברר נמי דמתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, ר' שמעון אומר בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים, אבל בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פירוש סבר רבי שמעון כשנותן אדם הכסף לעבד ואומר לו על מנת שתצא בו לחירות נמצא שאפילו לעבד לא הקנה הכסף אלא על מנת שיתנהו לרבו יוציא בו לחירות, וכל שכן בכסף על ידי אחרים שנתן אדם לרבו על מנת שיוציא העבד לחירות. ובשטר על ידי אחרים. דסבר דזכות הוא לעבד שיצא לחירות וזכין לאדם שלא בפניו. אבל בשטר על ידי עצמו לא, פירוש שיקבל הוא הגט מאדוניו אינו יוצא לחירות. וטעמיה דר' שמעון משום דכתיב גבי עבדים או חופשה לא ניתן לה וכתיב גבי אשה וכתב לה ויליף לה בגזירה שוה, וכמו שמצאנו גבי אשה אם יזרוק גיטה והיא בביתו ולא הגיע לידה אינה מגורשת, דבעינן שינוח הגט ברשות שאינו שלו. כמו כן נמי צריכין אנו שינוח גט העבד ברשות שאינו של אדון. לפיכך כשנותנו לעבד העבד קנוי לאדון ונמצא ברשותו נח. לפיכך צריכין אנו שיזכה לו בו על ידי אחרים. ונתברר בגמרא שחכמים חלוקין על ר' מאיר ור' שמעון, וסברי דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים, דגטו וידו באין כאחת. נמצא בדבר שלש מחלוקות, ר' מאיר, ור' שמעון השנוי במשנה בלשון חכמים, וחכמים אין דבריהם (דבורים) [אמורים] במשנה. והלכה כחכמים.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי וגו'. פירוש האומר לחבירו קח זה המנה על מנת שתחזור ותתן אותו לי. במכר לא קנה. פירוש אם דבר זה במכירת קרקע שהיא נקנית בכסף לא קנה, משום דלא יהיב ליה מידי ולא גמר דעתיה והקנהו. ואם היה דבר זה נמי בקניית אשה, כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה. שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי. ואם החזירה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. ואם היה דבר זה נמי בפדיון הבן אין בנו פדוי. פירוש אם נתן חמש סלעים שהוא חייב ליתן לכהן לפדות בם את בנו ואמר לו על מנת שתתנם לי אין בנו פדוי. אבל אם היה דבר זה בתרומה יצא ידי נתינה. פירוש כגון שאכל תרומה שהוא חייב לשלמה ונתן תשלומין לכהן על מנת שתחזירהו לי יצא ידי חובת נתינה, דכתיב [ויקרא כ"ב] ונתן לכהן את הקדש. ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ופירש רבינו יוסף הלוי ז"ל אותה בתרומה שהוא חייב ליתן אותה לכהן. ואמר קיימא לן [בכורות כ"ו ע"ב] שהכהן הנוטל חלקו בבית הגרנות אסור לסייע את בעל הבית בעבודה, מפני שנראה שבשכר עבודתו לקח את התרומה. הכא נמי אסור ליתן לו על מנת שיחזירם לו מפני שמרגיל את בעל הבית שלא יתן תרומותיו אלא לו. ונראה שדבר זה הוא בשכר מה שהחזיר לו הדמים ומחל אותן אצלו. עד כאן דבריו ז"ל. ואף ר"ש ז"ל פי' יצא ידי נתינה, אם נתן את התרומה לכהן על מנת שיחזירנה לו יצא ידי נתינה, ומחזירה הכהן לישראל, ומוכרה הישראל לכהן אחר והדמים שלו, דאין לו רשות לאכלה. דאע"פ שיצא ידי נתינה לכהן לא יצאה לחולין. ומקשי תלמודא ואמר היכי קאמר רבא הכי, והא הוא דאמר במקום אחר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והוא הדין למכירה ולקידושי אשה ולפדיון הבן. וקשיא דידיה אדידיה. ומהדר תלמודא ואמר אלא אמר רב אשי דודאי לא אמר רבא הכי, אלא רבא סבירא ליה דבכולהו קני חוץ מן קידושי אשה משום דאין אשה ניקנית בחליפין. (גליון. כלומר מפני מה בקרקע קנה ובאשה לא קנה, לפי שהקרקע נקנית בחליפין לכך קנה, והאשה אינה נקנית בחליפין הילכך לא קנה).
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] מתניתין. המקדש בתרומות. פירוש בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר ומעשר ראשון או מעשר עני. ומתנות. פירוש מתנות כהונה, דהיינו זרוע ולחיים וקיבה, וכגון שנפלו לו לישראל מבית אבי אמו כהן. וקסבר האי תנא מתנות כהונה (שהורמו) [שלא הורמו] כמי שהורמו דמי, וקנאם ויש לו להקנותם לכל מי שירצה. ובמי חטאת. פירוש במים שמילאן לעשותן מי נדה. ובאפר חטאת. פירוש ואקשינן בגמרא ואמרינן ורמינהו, פירוש מתניתין היא בבכורות [כ"ט ע"א] הנוטל שכר לדון דיניו בטילין להעיד עדותו בטילה להזות ולקדש מימיו מי מערה, פירוש שאינן מועילין להזות מהן על הטמא, דסרוחין הן ומים חיים כתיב. ואפרו אפר [מקלה]. פירוש כך קורא לכל אפר מפני שהוא בא מן הקלוי באש, כלומר אפר שאינו מועיל הואיל ונטל שכרו. ומתרץ אביי ואמר לא קשיא האי דקאמרינן דמקדש בהו, שכר הבאת אפר ומלוי המים, דמילתא דטירחא הוא, ורחמנא לא רמייה עליה דכהן, לפיכך מותר לו ליקח. וכאן שאמרנו אסור, כגון שנוטל שכר על ההזאה וקידוש דליכא טירחא, ושכר (לומר) מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה ראה לימדתי אתכם חוקים כאשר צוני ד', מה אני בחנם אף אתה בחנם. ואמרינן נמי דיקא נמי דקתני הכא גבי מתניתין דקידושין מי חטאת ואפר פרה ש"מ שכר מלוי והבאה הוא, וקתני התם גבי משנת בכורות להזות, ש"מ.
<h2>דף לט:</h2>
ואמרינן בגמרא [קידושין כ"ה ע"א] תני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירות. פירוש כל אלו הכ"ד אם יחתוך האדון אחד מהן יצא העבד לחירות. ואמר נמי התנא בתשלום הברייתא, שר' חולק בזה וסובר אף המסרס נמי עבדו בבצים יצא העבד לחירות. ואמרינן בברייתא בגמרא, כתנאי, פירוש חלוקת ר' השנוי בברייתא היא כמו חלוקת אלו התנאים שחלקו בפירוש האי קרא ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן אף בבצים דברי ר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב אומר כולן בגיד. והאי דמפרשינן מילתיה דר' דקאמר אף הסירוס שהוא בבצים, הכי פרישנא לה בגמרא, ואמרינן האי דקאמר ר' אף הסירוס, סירוס דמאי, אילימא סירוס דגיד היינו גויה, דהכי קאמר וראש הגויה. אלא האי סירוס דקאמר ר' סירוס דבצים. ומקשינן נמי בגמרא ואמרינן ולשון לר' לא, פירוש אינו מן האיברים הגלויים. והתניא הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו ר' אומר הוזה ותנן נמי מומין. פירוש תנן בבכורות [מ' ע"א] גבי מומין של בכור. (והוא) [ו]שניטל רוב (הלשון) [המדבר]. פירוש ממקום פרישת דיבוקה ולמעלה קרי מדבר. ואע"ג דדבור בבהמה לא שייך קרי ליה מדבר משום שהלשון מדברים בו בני אדם, ש"מ שהלשון הוא מן האיברים שבגלוי לר'. ועל זה אם יזה עליו נתקיימה ההזאה. וכן נמי אם יחתך בבכור הוי מום. ומהדר תלמודא ואמר דברייתא כך היא שינויא ר' אומר אף הסירוס. פירוש ולא מיבעיא לשון. בן עזאי אומר אף הלשון. פירוש ולא תימא שהוא סובר בסירוס כמו הלשון. אלא סבירא ליה לשון אין סירוס לא. ומאי אף דקאמר אינו עונה על מה שאמר ר', אלא מה שאמר ת"ק דשמעיה דת"ק דקאמר כ"ד בלבד חלק עליו ואמר אף הלשון. ומקשי תלמודא וקאמר, אי הות ברייתא כדקאמרת, דר' אמר בברייתא אף הסירוס, שמשמעותו וכל שכן הלשון ובן עזאי סבר לשון בלבד והאי דקאמר אף עונה על תנא [קמא], היה ראוי לתנא כששנה הברייתא לשנות דברי בן עזאי ברישא קודם ר' והיה אומר כ"ד אברים וגו' בן עזאי אומר אף הלשון ר' אומר אף הסירוס. והיתה הברייתא הולכת ביושר כמו שאמרת. ומהדר תלמודא ואמר יכול אני לומר לך שזה התנא שחיבר הברייתא שמע בתחילה דברי ת"ק שאמר כ"ד איברים ודברי ר' שאמר הסירוס ולא מיבעיא לשון, וחיבר שניהם בברייתא וחזר אחר כך ושמע דברי בן עזאי שחלק נמי על ת"ק כששמע דבריו ואמר אף הלשון, וחיברו אחר דבריו של ר', אע"פ שאין בן עזאי אומר אף אלא על דברי ת"ק, ואמרינן נמי בגמרא דהאי דקאמר ת"ק כ"ד ולא מנה הלשון מכלל איברים הגלויים, אינו משום שהוא סובר שהלשון אינו מן האיברים הגלויים. אלא הכל מודים בין ת"ק בין ר' שהלשון הוא מן האיברים הגלויים לענין טומאת שרץ, שאם יגע הלשון בשרץ ניטמא, דרחמנא אמר ואיש אשר יגע. והכל נמי מודים בין ר' בין ת"ק שהלשון לענין טבילה טמון הוא. פירוש מי שהוא חייב טבילה אינו צריך שירחץ גם לשון. אלא מבית הסתרים הוא נחשב, דרחמנא אמר ורחץ בשרו, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, והלשון אינו מאבראי. וילפינן לה נמי מדכתיב גבי זב וידיו לא שטף במים, שפירושו וגופו לא רחץ. והאי דקאמר ידיו לאשמועינן שאינו צריך לרחוץ אלא איברים שבגלוי, לא איברים הנסתרים. לפיכך אם יחתוך האדון לשון עבדו מדמי ליה ת"ק לטבילה, ואומר כמו שמצינו אותו לענין טבילה עשאו הכתוב טמון ואינו מן האיברים המגולין, כמו כן לענין ראשי איברים אינו יוצא בו לחירות. ור' ובן עזאי מדמו ליה לטומאה ואומרים, כמו שמצינו אותו גלוי לגבי טומאה, כמו כן (מי) נמי הוא גלוי לענין ראשי איברים, ואם יחתוך אותו האדון עבד יוצא בו לחירות. ואמרינן נמי בגמרא, וסבר ר' לשון לענין טבילה טמון הוא והאמר רבין בר אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתו של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת משום חציצה. אלמא בעינן ביאת מים לתוך הפה. ומדקא בעי הכי ש"מ שהלשון לענין טבילה גלוי הוא. ומהדר תלמודא ואמר, לעולם הלשון לענין טבילה טמון הוא ואפילו לר', ואין מצריך שיבואו מים לתוך פיו. (ואע"פ) [ואעפ"כ] (ש)הוא מצריך שיהא בית הסתרים ראויין שיבאו בהם המים ולא יהיה שם דבר חוצץ ואע"פ שלא נכנס בהם המים רואין אנו כאילו הוא נכנס. דכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו, פירוש ואפילו לא בלל כשר. ואומר הרב רבינו חננאל ב"ר שמואל ז"ל, הנה נתברר לך מכל מה שביארנו מן התלמוד דברים שלא היו מבוארים מפשטה דברייתא הכתובה בהלכות. ואע"פ שהקורא עצב בשביל שהארכנו בפירושה, שמח הוא לאחר זמן במה שאמרנו.
<h2>דף מה.</h2>
[קידושין כ"ד ע"ב] אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה. פירוש לא היה יכול לראות בה. וחטטה. פירוש עשה לה סם נבקעה בו ונשאר המקום גומא, כמו [סוכה ט"ו ע"א] החוטט בגדיש (לכסות) [לעשות] לו סוכה שפירושו חופר בגדיש. יצא העבד לחירות. מאי טעמא משום דשוייה לעבד מחוסר אבר למראית העין. ואע"פ שמתחלה לא היה רואה בעינו, אבל לא היה נראה לעין שהוא מחוסר אבר. וכן נמי אמרינן גבי מומין דאע"ג דלא אמרינן בעוף זכר תמים, אם יבש גפו או אם נקטעה רגלו או אם נחטטה עינו מום מיקרי. ורומז לדבר זה דכתיב מן העוף, שהן שלימין מיבישת גף וגו', ולא כל העוף. ואמר ר' חייא. פירוש שהיה לעבד אצבע יתירה על חמש אצבעות ידיו וחתכה האדון. אם נספרת. אותה אצבע. עם האצבעות. שהיתה בשורת שאר האצבעות, ואין נראית שהיא יתירה אלא כשמונין האצבעות. עבד יוצא בה לחירות. ואומר רבינו ז"ל [פ"ה מהלכ' עבדים ה"ו] וה"ה לאחד מראשי איברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
<h2>דף מט.</h2>
[קידושין כ"ד ע"א] תנא יוצא בשן ועין. פירוש העבד יוצא לחירות בשן ועין. כדאמר קרא לחפשי ישלחנו תחת עינו לחפשי ישלחנו תחת שנו. ודבר זה לא בא התנא להשמיענו, שהרי הוא כתוב בתורה בפירוש, ובכי הא מילתא אמרינן זיל קרי בי רב הוא. אלא בא להשמיענו דכמו שהעבד יוצא בשן ועין, והם איברים שבגלוי ואם ילך אחד מהן אינו חוזר לברייתו ומתרפא, כמו כן אם יחתוך אדון אחד משאר איברים שהן גלויין לעין ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות. ואמרינן בגמרא היכי ילפינן שאר איברים שאינן חוזרין משן ועין, והרי שן ועין שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. והכי פירושה, כלומר מדאיצטריך קרא למימר שן ועין, ולא כתב אחד מהן בלבד והיינו למדים האחר ממנו, ש"מ שזה השני בא להוכיח שאין דנין זה הדין אלא באלו השנים בלבד, והיכי קא ילפת מינייהו לשאר איברים. ומהדר תלמודא ואמר, דלא אמרינן שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין אלא כששניהם שוין, אבל אם אין שניהן שוין לא קרינא בהו שני כתובים הבאים כאחד, אלא כל אחד מהן אילו נכתב לבדו לא היינו למדים האחר ממנו, ושן ועין אין שניהם שוים עד שנאמר יכתב האחד מהן ונלמוד ממנו השני, דאילו כתב שן בלבד היינו אומרים אפילו שן דחלב, פירוש הייתי טועה ואומר אפילו יפיל האדון שן עבד קטן שהיה מצוי בעת שהיה יונק החלב, אע"פ שאותו שן חוזר ומחליף, העבד יוצא לחירות. לפיכך כתב רחמנא עין להשמיענו שהשן שיוצא בו העבד לחירות הוא שן הדומה לעין, שאם ילך אינו חוזר ומחליפו. ואי כתב רחמנא עין ולא כתב שן היינו טועים ואומרים דאין עבד יוצא לחירות אלא אם יפול אבר הנברא עמו דומיא דעין, אבל שן שלא נברא עמו כגון שן עבד גדול שלא נברא עמו אלא החליפו תחת שן דחלב הייתי אומר אם יפילו אין העבד יוצא בו לחירות. לפיכך כתב רחמנא נמי שן. ולפי זה התירוץ לא נשאר עמנו שני כתובין הבאין כאחד. ואמרינן נמי בגמרא כי יכה כלל שן ועין פרט, ואנו יש בידינו נמי עיקר דהיכא דאיכא כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והפרט הוא שן ועין בלבד אבל מידי אחרינא לא, ואמאי מרבינן כ"ד איברים. ומהדר תלמודא ואמר, אילו הוה כלל ופרט בלבד היה כמו שהקשית, אבל עכשיו שיש עמנו בפסוק כלל אחר, דהיינו לחפשי ישלחנו, הכתוב בסוף הפסוק, דמשמע דכל הכאה שיכנו יצא לחפשי, נמצא כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט, ומה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואיברים שאינן חוזרין אף כל שבגלוי ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות. ומהדר תלמודא ומקשי, ואימא מה הפרט מפורש שבעליו בטל ממלאכתו ואינן חוזרין, דשן ועין אם יפילם הן מבטלין אותו, מפני שהעין רואה בה והשן לועס בה. ואע"פ שיש עין אחרת ושן אחרת, אינו עושה מלאכתו כשהיה מקודם. ואין אנו אומרים כן, אלא אמרינן בברייתא תלש בזקנו ודלדל בו עצם, פירוש דלדל עצם מן הלחי, עבד יוצא בו לחירות. ומהדר תלמודא ואמר, אנו מרבין דבר זה מכלל בתרא דכתיב לחפשי ישלחנו. ומהדר תלמודא ומקשי, אם אתה מרבה מכללא בתרא רבי נמי אם הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור, למה שנינו בברייתא (או) ואמרנו אם הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בהם לחירות. ומהדר תלמודא ואמר, אם באנו לרבות כל דבר נתבטל מה שאמרנו אין אתה דן [אלא] כעין הפרט, מה הפרט מפורש שן ועין שהן איברים שאינן חוזרין וגו', ואם נרבה הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור לא רבינו כעין הפרט. והיינו דקאמר תלמודא אם כן שן ועין מאי אהנו לי. ואע"ג דקאמר תלמודא דמרבינן תלש בזקנו וגו' מלחפשי ישלחנו, וחזר והקשה לו מהכהו על ידו וצמתה, לא אמר אותו אלא בדרך דרש. אלא היה יכול התלמוד להשיב ולומר זה שאמרה הברייתא תלש בזקנו וגו' הוא הולך על העיקר שהוא דומה לשן ועין כדקא פריש לה הרב ר"מ [פ"ה מהלכ' עבדים ה"י] זק"ל וקאמר, תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות, שהרי ביטל מעשה השינים הקבועים באותו העצם. זה הפירוש כי סיני. ואומר רבינו חננאל בר' שמואל ז"ל, ומשום שהלכה זו נתבאר ממשא וממתן של הדין תלש בזקנו ודין צמתה ידו ופירוק קושיא דאקשינן מכללות שבידינו, הוצרכתי לזכור אותה ולפרשה.
[קידושין נ"ט ע"א] מתניתין. האומר לאשה וגו'. גמרא. לא בא אחרון וקידש. ואפילו נתאכלו המעות. פירוש בתוך שלשים יום דכי בעו קידושי למיחל ליתנהו למעות, אפילו הכי חיילי. מאי טעמא דכי יהבינהו ניהלה בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ולאו בתורת מלוה יהבינהו ניהלה, דמלוה להוצאה ניתנה מקודם שיתנו הקידושין. וכשיאמר(ו) לה התקדשי לי במלוה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה. אבל אלו הקידושין לאו להוצאה ניתנו אלא על מנת שתתקדש בהם. לפיכך כשנתאכלו ונפסדו דידה הם. ולכי מטא זימנא מתקדשת. וכן נמי לא דמו לפקדון, דפקדון ברשותיה דמריה נפסד, וזה ברשותה דידה הוא. בא אחר וקידשה מהו. ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דיבורא. פירוש דקאמרה לא אתקדש לך אחר שלשים. ומבטל דיבור. דקאמרה ליה מקודשת אני לך אחר שלשים יום. ור' שמעון בן לקיש אמר אינה חוזרת ואפילו בקמייתא. פירוש שנתקדשה לעצמה וכל שכן על ידי שליח. פיסקא. מקודשת לשני אמר רב. מפרשינן לה במתניתין. האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי [מעכשיו ו]לאחר עשרה. ושקלינן וטרינן וא"ר יוחנן אפילו מאה תופסין בה. פירוש והרי היא מקודשת לכולן בספק וצריכה גט מכל אחד ואחד.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין כ"ט ע"א] גמרא. תנינא וגו'. פירוש תנינא במתניתין ואמרינן כל מצות הבן על האב כללא להא דתנו רבנן בברייתא פרטא, כלומר המשנה אמרה הדבר סתם, והברייתא פירשה אותה, חייב האב למול בנו ולפדותו וגו'. ומפרש תלמודא לכל חדא וחדא. ואמר למולו מנא לן וגו' לפדותו מנא לן. ופירוש לפדותו וליתן חמש סלעים שהן פדיון בכור אדם דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת סלעים. ושקל הקודש הוא עשרים גרה. והגרה תרגומה מעה. וכבר נתברר מברייתא השנויה בריש האי פירקא [י"ב ע"א] שהמעה הוא משקל שש עשרה שעורות.
<h2>דף נ.</h2>
[קידושין י"ב ע"א] תניא שש מעה כסף דינר. ועכשיו רוצה התנא להודיע לנו כמה הוא משקל הדינר והמעה הנאמר במשנה ובברייתא וכמה משקל המעה הנאמר במקרא, דתרגום [שמות ל'] גרה מעה. וקאמר כי הדינר משקלו שש מעין והמעה שני פינדיונין וגו'. כבר פרישנא לעיל במתניתין. והאי דקאמר הרב רבינו יצחק ז"ל, דשש דנג הן שתי מלות שש דנג, והדנג הוא דואנק שקורין אותו בבבל, כלומר בזוז שהוא שש דואנק.
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין ב' ע"א] וקאמר בכסף ב"ש אומ'. פירוש דינר של כסף ששמיניתו כסף טהור והשאר נחושת, דכל כסף האמור בתורה הוא כסף טהור מזוקק וכסף האמור בדברי חכמים הוא כסף מעורב בנחושת, דהכי אמרינן בגמרא [י"א ע"ב] כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. והדינר הוא רביע הסלע. ומשקל הדינר הוא משקל דינר זהב של ערביים. ושקלינן וטרינן בגמרא [י"א ע"א], ואסקה רבא ואמר דטעמייהו דבית שמאי דקאמרי בדינר הוא דהויא מקודשת אבל בפרוטה לא הויא מקודשת משום שלא יהו בנות ישראל כהפקר להיקנות בדבר מועט דהיינו בפרוטה. אלא בין לבית שמאי בין לבית הלל מדאורייתא מתקדשת בפרוטה. אלא בית הלל לא חיישי למאי דקאמרי בית שמאי שלא יהיו כהפקר. ואי קשיא לך היכי קאמרי בית שמאי דמתקני רבנן לבנות ישראל דלא מקדשי בפרוטה שלא יהו כהפקר ומבטלי קידושי תורה ושרו אשת איש לעלמא. קושיא זו מקשינן לה בגמרא בכמה דוכתי [יבמות צ"ו ע"ב, כתובות ג' ע"א, ב"ב מ"ח ע"ב, גיטין ל"ג ע"א], ואמרינן ומי איכא דמדאורייתא הוו קידושי ואתו רבנן ואמרי דלא הוו קידושי, ומפרקינן אין כל דקדיש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. תוב אקשינן ואמרינן תינח דקדיש בכספא דקדיש בביאה מאי איכא למימר, ומפרקינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. והכין פירושא דכל דקדיש אדעתא דרבנן מקדש, כלומר כל שהוא מקדש אשה בין שהוא מקדש אשה בכסף או בביאתו עליה דעתו בעת הקידושין שיהו אלו הקידושין ברצון חכמים ואם לא יהיו כרצון חכמים אינם קידושין. נמצאו הקידושין שלו כאילו הן בתנאי. ולפיכך תקנו שיאמר המקדש בעת שהוא מקדש [שהוא מקדש] כתורה וכהלכה. פירוש כהלכה שיהו [עוד] כרצון חכמים (עוד) ולפום הכי אמרי ב"ש שאם יקדש בפחות מדינר אין הקידושין כהלכה, שאין זה רצון חכמים (הוא) שיהו כהפקר שמתקדשין בדבר מועט. וב"ה סברי הואיל ולא הקפידה האשה בכך ולא גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בפרוטה שהן קידושי תורה לא חיישינן אנן להכי, וכרצון חכמים קידש. אבל שאינו כרצון חכמים מודו נמי ביה ב"ה דלא הוו קידושי, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא שאין חוששין לקידושין [פסחים ז' ע"א], ששעה ששית החמץ מותר באכילה מן התורה ואף החיטין האלו שנפלו עליהם המים מותרין הן מן התורה אפילו בפסח מפני שלא הגיעו להתבקע, אעפ"כ הואיל ואסרו חכמים אותן החטים בהנאה אפילו בשעה ששית שאסורה מדרבנן, ואם קידש בהן אשה אינן כרצון חכמים ואין חוששין לקידושיו.
ומפרש תנא דמתניתין [קידושין ב' ע"א] להאי פרוטה דקאמרי בית הלל ואמר אין זו הפרוטה פירושה כל שהו, אלא [יש] לה משקל ידוע והיא של נחושת והיא חלק אחד משמנה חלקים של דמי איסר האיטלקי שהוא של כסף, לפי ששמונה פרוטות נחושת הם דמי אותו איסר של כסף, ואיסר האיטלקי משקלו ארבע שעורות של כסף. נמצא דמי פרוטה של נחושת חצי שעורה של כסף נקי. ולפי שיש שם מטבע אחר מעורב, שמיניתו כסף והשאר נחושת, ונקרא איסר משום שהכסף המעורב בו משקלו ארבע שעורות, ונקרא שתים ושלשים שעורה. משום הכי איצטריך לפרש במתניתין ולומר איטלקי כלומר איסר במקום פלוני שהוא כסף לבדו. נמצא לפי מה שפירשנו שהאיסר יקרא בו המטבע של כסף הנקי שאין בו שום תערובת נחושת ומשקלו ארבע איסר על שם כסף המעורב בו, ואע"פ שיש במשקליו הוא וכסף המעורב בו שעורות, והוא איסר האיטלקי. ויקרא בו המטבע המעורב בכסף ומנחושת, אע"פ שמשקלו ל"ב שעורה, על שם ד' שעורות כסף נקי המעורבין בו שהן שמיניתו. וכן נמי הפרוטה נקראת על מטבע של נחושת בין שיש באותו מטבע חצי שעורה של כסף בין שאין באותו מטבע של נחושת כסף, אלא הואיל ואותו מטבע שווה חצי (פרוטה) [שעורה] של כסף נקי פרוטה מיקרי. כמו שיש עכשיו מצוי בדמשק ובמקומות אחרים, פרוטות של נחושת (צורפין בהן כסף וזהב) ואין בהן כסף כלל. ויש נמי במצרים ובמקומות אחרים כסף ונחושת מעורבין זה בזה, ויש באותו כסף המעורב שליש מכסף נקי, ואם יקדש אדם מכסף זה המעורב ויהי משקל אותו כסף שעורה ומחצה תהיה מקודשת, שמשקל שעורה ומחצה שווה חצי שעורה של כסף נקי. זה הוא הדבר הנראה מן החשבון כפי מה שפירשנו ונאמר בברייתא [י"ב ע"א] שתחלתה שש מעה כסף דינר. ופירשו הגאונים הפרוטה הנאמר בה שהיא חצי שעורה של כסף נקי. ואעפ"כ אין ראוי לאדם לקדש בחתיכה שמשקלה כזה השיעור, לפי שאין רוב בני אדם לוקחין אותה מרוב קטנותה אע"פ שהם יודעים שאין בה דופי, והואיל והדבר כן נמצאת כאילו בטילה. ואע"פ שאם הם חתיכות הרבה שיוכל אדם להתיך אותם ולהוציא מהם כסף שבתוכם, הואיל ואינם עכשיו הולכים אחד אחד אין ראוי לקדש בדבר שהוא כזה לכתחילה.
[קידושין ג' ע"ב] פיסקא בכסף וגו'. ושיילינן מנא לן. פירוש קרא לא אמר אלא כי יקח איש בלבד. ולא אמר כסף, מנא ליה לתנא דהאי קיחה היא בכסף. ומהדר רב יהודה ואמר אמר קרא. פירוש גבי אמה עבריה היוצאה מרשות האדון שלה בסימני נערות, דהיינו שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ויום אחד. ויצאה חנם אין כסף. פירוש ואם שלש אלה לא יעשה לה, פירוש לא פדאה אביה או לא יעדה האדון לעצמו או לא יעדה לבנו, ושלמו לה י"ב שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות. תצא מרשות האדון ואין צריך האב ליתן כסף לפדותה בו. ודייקינן בגמרא ואמרינן, מדהוה ליה לקרא למימר ויצאה חנם בלבד, ואני הייתי יודע מזו שהוא בלא כסף, ואמאי אצטריך למימר כסף, קרא יתירא הוא למדרש מיניה מיעוטא ונאמר אין כסף לאדון זה מאחר שיצאה מן הקטנות ונכנסה לנערות, אבל אביה שהיא חוזרת אליו יש לו ליקח בה כסף אחר ממי שבא ליקח אותה להיות לו לאשה. וזה הכסף הוא כסף קידושיה שנותן אותם לאביה בה ואומר לו בתך מקודשת לי. ומעת שיגיע הכסף ליד אביה תהיה מקודשת. ותנא מייתי לה מהכא. פירוש רב יהודה למד אותה משמא דרב מאמה עבריה. ואחד מן התנאים למד אותה מרבו בגזירה שוה מקיחה קיחה, כדפרשינן לה במתני'.
<h2>דף נג:</h2>
[קידושין נ"ב ע"ב] מתניתין. המקדש בחלקו בין מקדשי קדשים. פירוש שקידש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים. בין מקדשי קדשים, כגון בשר חטאת ואשם. בין מקדשים קלים, כגון חזה ושוק שלוקחין הכהנים. אינה מקודשת. אמרינן בגמרא, נימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי, דתניא ר' יוסי הגלילי אומר ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו, פירוש לרבות קדשים קלים, להתחייב עליהם קרבן שבועה אם הפקידן אצלו וכחש בהן, אע"ג דאין נשבעין על ההקדשות, והנשבע עליהן והודה אינו מביא קרבן אשם, אבל קדשים קלים איתרבו מבה' דכחש בעמיתו קרינא ביה מפני שהן ממונו. והואיל והם ממונו אם קידש בהם אשה תהיה מקודשת. ואם כן משנה זו דקאמרינן אינה מקודשת, דלא כר' יוסי. ומהדר תלמודא ואמר, משנה זו אפילו תימא ר' יוסי היא, וכי קאמר ר' יוסי שהקדשים ממונו, כשהם חיים אבל לאחר שחיטה אינם ממון הכהן. ושיילינן מאי טעמא. ומהדרינן כהנים [כי] קא זכו משולחן גבוה קא זכו, פירוש בהקרבת אימורים על גבי המזבח וזריקת הדם ניתר הבשר. דיקא נמי דקתני במתניתין בחלקו, ש"מ דבשחוטין קא מיירי מתניתין. ואמרינן נמי טעמא אחריתי, מדכתיב זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש, דומיא דאש, מה אש אוכלת אימורים אף לך אין לך בו אלא אכילה בלבד. וכן נמי המקדש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת. אמרינן בגמרא מנא הני מילי. ומהדרינן א"ר אחא וגו' וכל מעשר הארץ לד' הוא, קודש לד' ולא לקדש בו אשה. ומקשינן והרי תרומה דכתיב בה כן תרימו גם אתם את תרומת ד' ותנן המקדש בתרומה ומעשרות מקודשת. ומהדרינן היינו טעמא דמקודשת משום דלא כתיב לד' ללמד שתהא לשם, אלא כתיב בה תרומת ד'. ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' תרומה ותנן המקדש בתרומה מקודשת שמשמע בכל תרומות ואפילו חלה. ומפרקינן היינו טעמא דמקדש בה משום דלא כתיב בה קודש. ומקשינן והרי שביעית דכתיב בה קודש תהיה לכם ותנן המקדש בפירות שביעית מקודשת. ומהדרינן דלא כתיב בה לד'. והרי תרומה גדולה דכתיב בה קודש ישראל לד' ראשית תבואתו ותנן המקדש בתרומות וגו'. ומהדרינן אלא היינו טעמא דהמקדש במעשר שני אינה מקודשת משום דכתיב הוא בהויתו יהא. ולפיכך אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ותרומה וחלה לא כתיב בו הוא, ולפיכך המקדש בהם מקודשת, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במזיד קדש. פירוש אם בעת שקידש בו היה יודע שהוא מעשר שני הרי חללו דמעשר שני מתחלל, והואיל והוא מתחלל הרי היא מקודשת. ור' מאיר סבר אין דרך חילול בכך, ובהקדש מזיד קדש ובשוגג לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש. פירוש בהקדש בדק הבית. ואמרינן בגמרא רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. והלכתא כר' יהודה בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] רב נחמן ורב ענן וגו' אמר ליה ליתי מר נישמתיה. פירוש מפני שזרע כלאים בחוצה לארץ והוא אסור מדרבנן. אמר ליה לא חווריתו. כלומר לא נתחוור (להם) [לכם] שדבר זה מותר. תרגום לבן חוור. שהיה סובר שכל כלאי זרעים אסורים בחוצה לארץ מדרבנן. אמר לו אתה טועה בדבר זה. אינו חייב מדרבנן בחוצה לארץ אלא בכלאי הכרם בלבד, אבל שאר כלאי זרעים לא גזרו עליהם והם מותרים. וזה האיש לא זרע עם החטים והשעורים חרצן של ענבים, כדי שיהא עובר על איסורא דרבנן ויחייב שמתא. תוב חזייה לההוא גברא וגו' אמר ליה לא צהריתו. פירוש אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לכם כצהרים. שזה בחוצה לארץ זרע ואינו חייב בחוצה לארץ עד שיזרע כלאי הכרם. וזה לא זרע אלא שערי ביני גופני, ולא זרע חרצן. והוא אפילו זרע עם השערי החרצן אינו חייב עד שיזרע עמהן מין שלישי. דקיימא לן כר' יאשיה דקאמר אינו חייב על זריעת כלאי כרם עד שיזרע שני מיני זרעים עם החרצן בבת אחת, והיינו דקאמר במפולת יד תקדיר אלנץ הכדא. וקרא הכי קאמר לא תזרע כרמך וכלאים, כלומר חרצן של ענבים, עם שני מינים שהם כלאים. רב יוסף מערב ביזרני וגו'. פירוש ואין בהן חרצן. אמר ליה אביי והא אמרה מתניתין והכלאים מדברי סופרים אמר לא קשיא וגו'. כדפרשינן לעיל. כלאי הכרם שבארץ. פירוש תשלום מילתיה דאביי להודיענו מאי טעמא לא גזרו רבנן על שאר מיני זרעים. וקאמר כלאי הכרם שהן בארץ ישראל אסורין בהנאה, דכתיב פן תקדש, כלומר אסורין הן כקודש. זה הוא פשטיה דקרא. ורבנן פרשי ליה [נ"ו ע"ב] פן תקדש, פן תוקד הכרם באש. והטעם אחד הוא שהוא אסור בהנאה. והואיל והוא אסור בהנאה גזרי ביה רבנן בחוצה לארץ ואמרי אסור לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ. ולפיכך אמרינן במתניתין והכלאים מדברי סופרים. אבל כלאי זרעים של שאר מיני זרעונים, דבארץ לא אסירי בהנאה, דלא קאמר קרא אלא שדך לא תזרע כלאים, ולא אמר בה פן תקדש כדקאמר בכלאי הכרם. והואיל ואינם אסורים מן התורה בהנאה לא גזרי בהו רבנן בחוצה לארץ.
